התוכנית עובדה עסקה בשבוע שעבר במשפחת עוז. ליבי נכמר לנוכח הכאב העצום של הבת, של האב, של כל המשפחה. לעתים אנו מרגישים צורך לדעת מה קרה באמת, לחפש סגירה, השלמה, או צדק. לא תמיד אפשר להשיג את אלה. החוויה, המשמעות והרגשות המתלווים לה הם האמת של החווה, וממנה נגזרות ההחלטות ודרך הפעולה.

בתוכנית הוזכר בהרחבה הספר “הורים מרעילים” של סוזן פורווארד. בזמנו, זה היה ספר פורץ דרך, כי תיאר את ההשפעה השלילית והמצערת של הורים לא סבירים או לא בריאים על ילדיהם, הן בילדות והן בבגרות, ועזר להרבה אנשים לתת שם למשהו שחשו, שידעו, אבל לא יכלו להגדיר. הספר הראה שהורים, האנשים שאמורים להגן על ילדיהם חסרי הישע, יכולים להיות בעצמם סכנה. לעתים קרובות, לילדים שגדלים עם הורים כאלה יש ספק עמוק בערך שלהם, ולכן קשה להם לדעת ולהרגיש שהם בסדר, שהם טובים וראויים, ושלא הגיע להם בשום אופן היחס השלילי שקיבלו.

יחד עם זאת, כבר כשקראתי אותו עם צאתו לפני כעשרים שנה, הרגשתי שהוא חד ממדי, קיצוני במיוחד בהנחיה להתנתק מההורים עם אמירה חד משמעית שאין מה לחפש שם יותר, ואין לסלוח אף פעם. ולמרות שהספר מתייחס לאירועים הקשים ביותר, ראיתי איך המונים מאמצים אל ליבם את הנרטיב המחמיר ביותר על הוריהם, ומשתמשים בו ככתב אישום נצחי כלפיהם, כמכשיר לדרישה בלתי נגמרת לפיצוי, כהסבר לכל מה שלא עובד בחייהם, וכתירוץ להתנהגות לא סבירה בכלל וכלפי ההורים בפרט.

גישות טיפוליות רבות נוטות לכוון אצבע מאשימה כלפי ההורים, ומטפלים נוטים לייחס כוונות רעות לטעויות של הורים. בתקופת ההתמחות שלי בשלוותה, נהגנו הסטודנטים ליצור פרודיות על האופן שבו מאבחנים: אם המטופל מגיע לפני הזמן לפגישה, הוא חרדתי, אם הוא מגיע בדיוק בזמן הוא אובססיבי, ואתם לא רוצים לדעת איך כונה מישהו שאיחר או לא הגיע בכלל… 

אותו דבר קורה לגבי ההורים. אין דרך לצאת טוב בעיניי המטפל, אשר משחק את תפקיד ההורה המושלם, הקשוב, המבין, המקבל והתומך. לידו, אין צ’אנס להורה האמיתי.

כל ההורים לא מושלמים, וחלק מהם היו והינם אנשים לא סבירים או חולים. חלק גדול מאוד מההורים מוכנים להשתנות למען ילדיהם, ואם לא תוקפים אותם, הם מסוגלים להכיר בפגיעה שגרמו, ולבקש סליחה ולעשות תיקון. הורים סובלים עד אין קץ כשהילדים מנתקים איתם קשר.

בעבודה הטיפולית פגשתי אלפי מקרים של חוויות מורכבות עם הורים, חלקן מרעילות. אני רואה גם את עצמי כניצולת הילדות שלי, כאילו הייתה פיגוע. כמטפלת, אני רואה בניתוק כאופציה אחרונה, ורק לאחר שניסינו הכל ועדיין פגיעה מצד ההורים/המשפחה נמשכת גם בהווה.

מה זה הכל? יצרתי מודל לעבודה ביחסים מורכבים עם משפחת המוצא:

השלב הראשון הוא לבחון את ההתנהגות של הבן/בת ולשנות התנהגויות שתורמות למעגל השליליות והפגיעה. לעתים, שינוי התנהגות זה לא לשתף את המשפחה בדברים אישיים שזוכים לגינוי, חוסר הבנה או קבלה, או משמשים אחר כך להערות שלילות. לעתים לא לעקוץ או לבקר. הרבה מערכות יחסים משתנות כשאדם אחד משנה את הגישה וההתנהגות שלו.

השלב השני הוא לבקש. לבקש זה לתת צ’אנס. להגיד: זה מפריע, זה פוגע, זה מקטין אותי, זה גורם לי לרצות להתרחק. אפשר לשתף על פגיעות מהעבר ולבקש מה נחוץ לי בקשר לזה: הכרה, בקשת סליחה, תיקון… אנשים סבירים מגיבים בצורה סבירה לשיתוף ולבקשות. אם נענים לבקשה חשוב לציין זאת: זה נעים לי, זה עוזר.

השלב השלישי, אם הסביבה עדיין לא בטוחה, הוא ליצור הגנה רגשית. אני קוראת לשלב הזה, קרבה בטוחה. זה דורש לקבל שכנראה הצד השני לא יכול להשתנות, ובחירה לשמור על קשר בגלל שזה חשוב מסיבות רבות (אחת מהן היא לא להראות לילדים שלנו שניתוק הוא אופציה). בשלב הזה מגיעים למפגשים עם “מגן” אנרגטי (נשימות, תזכורת עצמית שמה שהם חושבים לא מגדיר אותי), עזרה מאחרים (בני זוג או בני משפחה שיעמדו לידי, יתנו יד או חיבוק כשצריך), אסטרטגיית נסיגה (להפסיק את המפגש אם זה לא נעים). בשלב זה יש הבנה ואולי חמלה כלפי ההורים שלא יכולים ליהנות ממני, לשמוח בי, להכיר בערך שלי או להראות אהבה. לפעמים זה בריא לפתח אדישות כלפי דעותיהם, איתן אנחנו לא מסכימים או לא מעריכים במיוחד.

רק השלב האחרון הוא ניתוק. הוא שמור למקרים הקיצוניים בלבד, בהם “אין עם מי לדבר” וההתנהגות ההרסנית והפוגעת נמשכת. לעתים זה מה שאדם יכול לעשות כי לא מצליח ליצור שלב שלישי בו הוא מוגן בלי שהם ישנו את התנהגותם. לעתים קרובות, לאחר ניתוק של כמה חודשים הצד השני מוכן לעשות שינוי ואפשר לנסות שוב. לפעמים לא. לפעמים הקרבה אפשרית רק בעזרת טיפול משפחתי או גישור.

הגישה האדלריאנית היא גישה טיפולית מערכתית. זה אומר שכשמגיע לחדר מטופל, כל השבט, כל הדמויות בחייו נמצאים איתו בחדר. כולם זוכים להסתכלות טיפולים. מה שנראה כרוע הוא בדרך כלל חולי, חוסר הבנה, מוגבלות. האשמה מובילה לתחושה של צדק, אך לעתים רחוקות היא מובילה לריפוי.

הפרק בתוכנית עובדה נגמר עם הטעם המר של ההחמצה, של התיקון שלא היה ולא יהיה יותר, יחד עם השיעור לכל ההורים באשר הם: שחשוב להקשיב לילדים הבוגרים, להכיר בכאב שלהם, לקבל אחריות על הטעויות, להביע צער, לבקש סליחה, ולתקן את ההתנהגות לעתיד. אם הילדים משתפים, זה אומר שהם זקוקים לדבר מה מההורים ואולי עמוק בלב עדיין חיה תקווה לקבל את מה שכל ילד צריך: הכרה והערכה מהוריו.



מזמינה אותך להכיר מקרוב את אתגר האונליין שעושה סדר בהורות ומונע הרבה מהבעיות עוד לפני שהן מתחילות: #פרויקטהורות>>