בתחילת משבר הקורונה חשבתי (אולי רציתי לחשוב) שמדובר בספרינט. זבנג וגמרנו. הכל עצר, הכל התהפך, אבל אם ניתן את הכל ונעשה את המקסימום- נפציע בשחר של יום חדש מחוזקים ורעננים.
עכשיו אני מרגישה כמישהי בקו הסיום של הספרינט, שאומרים לה “אוי, אנחנו נורא מצטערים, זה לא היה ספרינט, זה מרתון” והוסיפו, “ודרך אגב, קו הסיום לא נראה באופק”.
בתחילת הקורונה הצעתי לכם להסתכל מעבר, כמו שעושים מול אורות מסנוורים של רכב שבא ממול. חילקתי את המשימה לשני תחומים:
חוויתי פרץ של יצירתיות למרות הקושי, ונהניתי מהאפשרויות החדשות שנפתחו בזמן שהדלתות המוכרות נסגרו.
העצות האלה עדיין תקפות, רק שעכשיו צריך ליישם אותן בזמן פציעות, כשאנחנו מוחלשים ופגיעים יותר.
הקורונה עם כל ההשלכות תהיה כאן לזמן ארוך. אז מה ניתן לעשות?
אפשר ורצוי להתאבל על מה שאבד, כולל התקווה לחזרה מהירה ובטוחה לחיים שהכרנו.
ואז לנשום.
ואז לחפש מטענים, כל מה ש”מרים” אותנו, כמו שאומרים עכשיו הצעירים (חשוב גם לחסל מרוקנים, כמו חדשות).
בעיקר להתחבר לאנשים שתומכים, מעודדים או מעוררים השראה. אולי הם חיים בבית שלנו, אולי הם משפחה וחברים, אולי הם אנשי מקצוע. תנסו ליהנות מאומנות, מוזיקה, טבע וכל מה שעדיין אפשר כדי לרומם את הנפש מעל לטרדות.
ואז להתבונן.
ליצור תמונה מיטבית של החודש הקרוב ושל המציאות שלאחר קורונה.
לתכנן, מה המטרות שאצטרך להשיג כדי להגשים את החזון?
לרתום אחרים ולבקש עזרה.
לפעול. בכל יום לשאול את עצמי, מה הפעולה האחת שאם אעשה אותה, תשפר את מצבי באופן המשמעותי ביותר. משהו להווה, ומשהו לעתיד.
ולתרום. דבר אחד שאני עושה למען החברה.
זה מעייף, אבל להתייאש זה יותר מעייף.
תמיד אפשר להתחיל מההתחלה: לנשום.
שלכם,
אנאבלה.
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
