איך להמשיך בכל הכוח לאחר שנגמר הכוח?

בתחילת משבר הקורונה חשבתי (אולי רציתי לחשוב) שמדובר בספרינט. זבנג וגמרנו. הכל עצר, הכל התהפך, אבל אם ניתן את הכל ונעשה את המקסימום- נפציע בשחר של יום חדש מחוזקים ורעננים.מספרינט למרתון

עכשיו אני מרגישה כמישהי בקו הסיום של הספרינט, שאומרים לה "אוי, אנחנו נורא מצטערים, זה לא היה ספרינט, זה מרתון" והוסיפו, "ודרך אגב, קו הסיום לא נראה באופק".

בתחילת הקורונה הצעתי לכם להסתכל מעבר, כמו שעושים מול אורות מסנוורים של רכב שבא ממול. חילקתי את המשימה לשני תחומים:

  1. איך לעבור את התקופה הזאת בצורה מיטבית.
  2. איך ליצור את התשתית לדבר הבא.

חוויתי פרץ של יצירתיות למרות הקושי, ונהניתי מהאפשרויות החדשות שנפתחו בזמן שהדלתות המוכרות נסגרו.

העצות האלה עדיין תקפות, רק שעכשיו צריך ליישם אותן בזמן פציעות, כשאנחנו מוחלשים ופגיעים יותר.

הקורונה עם כל ההשלכות תהיה כאן לזמן ארוך. אז מה ניתן לעשות?

אפשר ורצוי להתאבל על מה שאבד, כולל התקווה לחזרה מהירה ובטוחה לחיים שהכרנו.

ואז לנשום.

ואז לחפש מטענים, כל מה ש"מרים" אותנו, כמו שאומרים עכשיו הצעירים (חשוב גם לחסל מרוקנים, כמו חדשות).

בעיקר להתחבר לאנשים שתומכים, מעודדים או מעוררים השראה. אולי הם חיים בבית שלנו, אולי הם משפחה וחברים, אולי הם אנשי מקצוע. תנסו ליהנות מאומנות, מוזיקה, טבע וכל מה שעדיין אפשר כדי לרומם את הנפש מעל לטרדות.

ואז להתבונן.

ליצור תמונה מיטבית של החודש הקרוב ושל המציאות שלאחר קורונה.

לתכנן, מה המטרות שאצטרך להשיג כדי להגשים את החזון?

לרתום אחרים ולבקש עזרה.

לפעול. בכל יום לשאול את עצמי, מה הפעולה האחת שאם אעשה אותה, תשפר את מצבי באופן המשמעותי ביותר. משהו להווה, ומשהו לעתיד.

ולתרום. דבר אחד שאני עושה למען החברה.

זה מעייף, אבל להתייאש זה יותר מעייף.

תמיד אפשר להתחיל מההתחלה: לנשום.

שלכם,
אנאבלה.