אכילה היא נושא מרכזי בחיינו ובחיי המשפחה. זה קורה כל יום, כמה פעמים ביום, והיא מקור של הזנה, בריאות, הנאה וקשר.

כמו בכל דבר אחר שאני מלמדת בגידול ילדים, אני מתמקדת רק במה שתלוי בנו. מה שתלוי בנו זה ליצור סביבה בה יש התייחסות מיטיבה לאוכל ולמשקל הגוף.

כשתינוק רעב בוכה ומאכילים אותו, נוצר האמון הבסיסי שלו באחרים ובעולם.

האכלה לפי הצורך היא ההתאמה של ההורים למנגנון הרעב והשובע של הילד: לאכיל כשהוא רעב ולהפסיק כשהוא סוגר את הפה או מסובב את הראש.

הרצון "לדחוף" עוד כפית אחת, ליתר ביטחון, שנדע בוודאות שהוא שבע, היא התחלת השיבוש של המנגנון העדין הזה, שגורם לנו להפסיק לאכול כשמרגישים תחושת שובע נעימה.

להאכיל בקצב אכילה איטי. להפסיק מיד כשהתינוק מסובב את הראש.

תעשו ניסוי: תניחו את המזלג לאחר הביס. שימו לב שבאופן אוטומטי, מבלי שתצטרכו לחשוב על זה, קצב הלעיסה מאט. כשהקצב איטי יותר, אנחנו מאריכים את ההנאה מהטעם. במקביל, אותות השובע מגיעים, אנחנו מרגישים מלאים ולאט לאט נבחין שנאכל פחות. זאת אומרת, קצב אכילה איטי שמושג על ידי הנחת המזלג או הכפית לאחר הביס, מכפיל את ההנאה מהאוכל ומקטין את הכמות לכמות הנכונה. כשאתם מאכילים, לא לחכות עם "האווירון על המסלול". לחכות שהתינוק יבלע את האוכל ויעשה סימן שמוכן לביס הבא. לשאוף לאכילה עצמאית ככל שניתן.

לא צריך לגמור הכל, לא לשבח על סיום הצלחת, אלא על אכילה לשובע: "שבעת, היה נעים, היה טעים. יופי".  

לא לתת אוכל כנחמה, כהרגעה, כהסחת דעת, לא כפרס ולא כעונש, לא כתשובה לשעמום או לאכזבה.

אכילה רגשית היא אכילה שאינה קשורה לצרכים שלנו, אלא נוצרת מהקשרים שאנחנו עושים בין אוכל לבין מצבים רגשיים שונים. הילדה בוכה- קחי עוגייה, משעמם- חטיף, התנהגתם יפה- מגיע לכם קינוח, לא התנהגתם יפה- אין קינוח.

חוויות ורגשות שלילים הם חלק מהחיים של כל אחד, ולא צריך לסתום אותם. צריך לחוות אותם עד שיעברו, יעובדו, או נתגבר עליהם. הדרך הנכונה ביותר להגיב הוא עם נוכחות אמפטית. בלי דרמה: "זה קשה, זה לא נעים, עצוב, כואב". אכילה רגשית היא אכילה שמקושרת להפגת רגשות לא נעימים כמו עצב, בדידות, שעמום, כעס, תסכול… וגם עייפות.

כשנותנים אוכל כתחליף לנוכחות, הכלה או שהייה ברגש, הכאב לא נפתר ולא עובר, אלא מושתק על ידי הנאה בסיסית, ולא מתפתחת היכולת לעיבוד רגשות ולהתגברות.

זה אומר, הורים יקרים, שאני לוקחת מכם מכשיר לסיפוק צרכים מידי של הילד וסתימת פיות תרתי משמע. עליכם להיות שם, לשאת את הבכי, התסכול, הקושי ואי הנוחות של הילד, בלי שסתום מהיר ויעיל. להיות ולהכיל. זה לא נעים, אבל זה חשוב.

תחשבו על כך שסתימת כאב עם חומר הוא אימון להתמכרות: כואב לי, אני לא יכולה לשאת את זה, אני עושה משהו או לוקחת משהו שמעלים את זה מהר ככל האפשר. אחר כך יש לי שתי בעיות: הכאב לא נעלם ויצירתי דפוס של התמכרות, שגם עליו צריך יהיה להתגבר בעתיד.  

יצירת עונג מגדילה את הכמיהה לעונג, לסיפוק מידי, וככל שהכמיהה גדולה יותר, יותר קשה לעמוד בפניה. זה לא עניין של כוח רצון, כמיהה היא כוח עצום שבלתי אפשרי לעמוד בפניו. תנסו בעצמכם, לרגע, לא להשתמש במה שאתם משתמשים כשאתם מרגישים רגש שלילי, לא לעשן, לא לאכול, לא להיכנס לפייסבוק או למשחק… אתם רוצים לבקש את זה מילד?

 

כמו כל דבר אחר בהורות, מה שקל ונוח להורים עכשיו, יהפוך לבעיה גדולה יותר בעתיד.

עוד כמה טיפים:

  • לנתק אוכל מכל הקשר פרט לרעב ושובע.
  • להציע אוכל מגוון ובריא, צבעוני ומפתה, להכין עם הילדים את האוכל.
  • כשילדים מתארחים אפשר להציע צלחת צבעונית של ירקות ופירות.
  • לקיים ארוחות משפחתיות מסודרות (גם ההורים יושבים, זה לא מסעדה שכל אחד מזמין מנה שונה, כולם אוכלים את מה שיש).
  • להפוך את הארוחה למפגש משפחתי מעניין ומזין, בלי מסכים, אפשר שכל אחד ישתף משהו שקרה לו היום, משהו טוב ומשהו פחות טוב, לשתף, להתייעץ, ולספר בדיחות.

יש עוד הרבה רעיונות שיכולים לעזור לקדם אכילה טובה, כמו לא להשאיר אוכל על השיש, להשתמש בצלחות קטנות, לא להכניס שתייה מתוקה הביתה וכד'. כל משפחה צריכה למצוא את הדרך שלה ואת מדיניות החטיפים והממתקים. אין טעם למנוע את ההנאה שבהם, לא לעשות מזה עניין גדול.

כשמדברים על בריאות, נושא הפעילות הגופנית הוא חשוב ביותר: צאו לגינה, לשחק, לטייל, לרקוד, לזוז. גם במחשב אפשר למצוא פעילות גופנית.

אך זכרו, לא לנסות לשלוט במשהו שהוא בתחום האחריות והחופש של הילד. התפקיד שלנו נגמר בלהדריך, להיות מודל, להציע סביבה בריאה ומאוזנת, ולאהוב אותם בכל מצב ובכל משקל.

כשילדים אוכלים מעט מדי, זה קשור בדרך כלל לרגישות יתר לריחות, מרקמים וטעמים, (במקרה זה יש לאבחן ולמצוא דרכים לטיפול אצל בעלת מקצוע מתאימה), או שמדובר במאבק כוח. הילד לומד שעל ידי סגירת פיו הוא שולט בהורים ביד רמה. במקרה זה, עליכם לפנות להדרכת הורים, על מנת ללמוד כיצד לסגת ממאבק הכוח ולאפשר לילד למלא את המשימה בעצמו למענו ולא נגדכם. במידה וזה לא עוזר יש לפנות למומחית בתחום של אכילה.

השמנה של ילדים

מחלה? מגפה? פגם? גנטיקה?

גידול מספר האנשים, לרבות ילדים עם עודף משקל מצביע על כך שזו סוגיה חברתית רחבה, ולא בעיה משפחתית או אישית. קצב החיים המסחרר לא משאיר זמן להקדשת תשומת לב להזנה כפי שהיה ראוי לעשות, והתפתחה תרבות של מזון מהיר גם בבית: אכילת מזונות מוכנים ומהירים, לפעמים מול הטלוויזיה. ובכל זאת, כשלילד יש עודף משקל, ההורה מואשם בהזנחה.

מה שאני אומר עכשיו אולי יפתיע אתכם, ירגיע או יעצבן, תלוי מה חשוב לכם.

הדבר החשוב ביותר שעל הורים לעשות כשלילד יש עודף משקל זה לקבל אותו כפי שהוא. מתוך אהבה, הורים רוצים שלילד יהיה טוב. כך, הורים פוגעים בילד, כשהמסר הוא שעליו להשתנות כדי שיהיה ניתן לאהוב אותו.

התפיסה החברתית של אדם שמן היא מאוד מעוותת. מייחסים להם עצלנות, חוסר שליטה עצמית, ותכונות שליליות אחרות. קיימת תופעה שנקראת שמנופוביה, ויש הפליה גדולה כלפי שמנים בחברה. הילד מפנים את היחס השלילי, המפלה והפוגע, ומאמין שהוא ראוי לו.

לעתים אפילו הורים מרגישים דחייה, קשה להם לגעת ולאהוב את הילד, והילדים מפנימים את היחס הזה.

פגיעה בערך העצמי היא פגיעה שעלולה להשפיע על חייהם, וייקח להם שנים לשקם אותה. לכן, עלינו לעשות כל מאמץ שלא יחוו את זה בבית. אין תינוק או פעוט ששונא את עצמו. כל תינוק, לא משנה גודלו, מתבונן על עצמו במראה בהנאה רבה. דחייה עצמית זה דבר נלמד.

רק שינוי חברתי יפתור את בעיית האכילה הלא בריאה:

קודם כל שינוי בחקיקה מה מותר למכור לילדים. שלא יהיו ממתקים וחטיפים בחנויות שלא קשורות למזון, שלא יהיו פרסומות סמויות, שאנשים שנתפשים כדמויות סמכות להדרכת הורים לא יפרסמו מאכלים לא בריאים, חטיפים וממתקים. בשלטי החוצות, במשחקים ובטלוויזיה צריכים להיות אנשים בכל מיני גדלים, מהמגוון האנושי, כך שנתרגל לכל מיני משקלים ולא רק לדמויי דוגמנית על.

שנית, החברה צריכה לשנות את היחס לאדם בלי קשר למשקלו, כמו שלא מתייחסים לצבע עיניו. עומד מולי אדם, עולם ומלואו. שמתם לב שאנחנו והחברה שוקלת ומודדת אותנו? אנשים אומרים אחד לשני, רזית, לא? איזה יופי!

דבר שלישי: ילדים רואים את ההורים במלחמה עם המשקל, אבל זה עוד כלום כשהם רואים את השנאה העצמית כשהם לא במידה הרזה, או השמחה המטורפת כשמרזים.

להפסיק להתייחס למשקל של אחרים ושל עצמנו כמדד לערך, להצלחה ולאושר.

ללמוד להתייחס ולדבר אחרת על אוכל. איילת קלטר ציינה שכולנו מדברים ברמת שפת אם את שפת הדיאטה, שפת האיסורים, המדידות, האשמה וההשפלה. זו שפה שמביאה למחזורים של ניסיונות שליטה, התאפקות  ומניעה, לזלילה ופיצוי.

היא מציעה גישה שונה לגמרי, שפת האכילה הקשובה, המחזירה את השמחה ואת האהבה לעצמנו בכל תחום ודרך אוכל בפרט. להתחיל להקשיב לגוף, לגלי הרעב והשובע, ללמוד לבחור וללמוד מהבחירות שלנו מה עושה לנו טוב ומה לא. בלי איסורים, בלי שיפוט.

מה עושים?

דוגמא אישית, קבלה ואהבה עצמית והנאה מאוכל, כבוד לאוכל ולעצמנו, לא לאכול שאריות, לא לאכול בעמידה, לא מול הטלוויזיה או עם ספר.

לקבל אותם, לאהוב אותם, לא לבקר, לא להעיר.

לשנות את הגישה של החברה כלפי שמנים, להרחיב את גבולות הקבלה והיופי

כשהם מבקשים עזרה, להפנות אותם למטפלים בשיטת שפת האכילה שפיתחה איילת קלטר, כל מניעה והתאפקות יביאו למצב גרוע יותר

כמה פנינים של איילת קלטר בספרה "יורדים מהמשקל":

  • כל אחד ראוי וזכאי ליהנות מהאוכל שאותו הוא אוכל ולאכול לשובע. להתענג מהאכילה, לשלב את החושים.
  • אפשר וראוי לכבד ולאהוב את הגוף גם אם אינו תואם את "מודל הרזון". 
  • לא כל האנשים נועדו להיות רזים, וזאת בשל התכונות הגנטיות שלנו. 
  • משקל הגוף אינו מהווה מדד להצלחה או לכישלון. 
  • לאושר אין משקל. 
  • משקל הוא לא עניין של כוח רצון והחלטה.
  • אין שום שיטת אכילה שיכולה לגרום לנו לרדת ולשמור על המשקל.
  • עליות וירידות במשקל פוגעות בבריאות.
  • התעסקות במשקל ודיאטות משבשת את היחסים עם אוכל, עם הגוף.

לסיום:
אכילה היא מקור לחיים, לחיוניות, לתשוקה, להנאה ולקשר. חשוב לטפח איתה וסביבה מערכת יחסים מיטיבה, קשובה, חומלת ואוהבת, וכך לגבי המשקל שלנו ושל ילדינו.

אני מאחלת לכם ולכן שנת 2021 טובה, לא רק טובה יותר מ2020 שזו לא חוכמה גדולה, אלא טובה יותר מ2019… אחרת כל הקושי והסבל היו לחינם.

מחכה לכם בהרצאות שלי בזום (חי או מוקלט), ובקרוב, אמן, באולמות ברחבי הארץ.

תודה שאתם איתי,
אנאבלה.


מוזמנים להנות מאחת מסדרות ההרצאות שלי ברוח התאוריה האדלריאנית:

* עושים סדר בהורות:

סדרת הרצאות זום המבוססת על שלושים שנות ניסיון בהדרכת הורים ואשר תעזור לכם למצוא את המצפן ההורי שלכם וליישם אותו בצורה יעילה ונעימה.
העקרונות הנלמדים בסדרה מתאימים להורים לילדים מגיל לידה עד גיל שתיים עשרה.

כל הפרטים כאן>>

* לקפוץ למים- כיצד להגשים את הפוטנציאל שבנו:

מה עומד בינינו לבין הגשמת היכולות, הרצונות והחלומות שלנו? מדוע אנשים עדיין אינם מי שהם יכולים להיות, ומה ניתן לעשות עם זה. הרצאות המיועדות למי שחווה פער מתסכל בין המצוי לרצוי בחייו ורוצה להניע את עצמו, להורים של צעירים בכלל ושל צעירים נמנעים בפרט, לאנשי ונשות חינוך וטיפול שעובדים עם נמנעים ולכל מי שרוצה להרחיב אופקים ויכולות אישיות.

כל הפרטים כאן>>