מסכנה, 2020, אף אחד לא סבל אותה… מזל שהיא נגמרה.
בסרט “הרקולס” בגרסת וולט דיסני יש סצנה בה הוא נלחם נגד נחש אימתני. הרקולס מצליח לכרות את ראשו, הקהל מריע, אבל אז… הנחש מצמיח שני ראשים תחתיו. ומאותו רגע, במקום כל ראש נוסף שהוא כורת, צומחים עוד ועוד ראשים. ברגע מסוים המאמן שלו, הסאטיר, נעמד ומכריז ברצינות תהומית, כאילו שיש בכוחו לקבוע את הכללים: “בלי עוד ראשים”.
זו הייתה הרגשתי לגבי 2020, ואני מניחה שאני לא לבד. שתלך, שתיקח איתה את הקללה הזאת, שנוכל “רק” להעריך את הנזק ולהתחיל לשקם, לרפא, לבנות מחדש והכי חשוב, להתקרב. קשה לעשות את כל אלה כשמתווספים כל הזמן עוד ועוד “ראשים”.
הבשורה על החיסון שבדרך הפיחה תקווה שעוד מעט יוחזרו אלינו הממדים הבסיסיים של הרווחה האישית שלנו: קירבה חברתית וחופש תנועה, הפרנסה, זכויות האזרח, ועוד ועוד.
אבל החיסון לא יחזיר את הזמן לאחור.
בתואר השני לייעוץ אדלריאני שאני מלמדת בספרד ובדרום אמריקה קבעו שהמחזור הבא, שמתחיל בספטמבר 2021!! יהיה כולו מקוון. ברגעים אלה הייתי אמורה להיות במדריד, אחת הערים האהובות עליי בעולם.
שנה זו דחפה אותי ליצירתיות שלא זכרתי כמוה שנים, ולפריצת דרך מקצועית כשאני מגיעה לקהלים חדשים בעולם. הייתי מחליפה את הכל באפשרות לחבק את חברותיי… אבל, כפי שהייתה אומרת תמיד מורתי תלמה בר-אב, “אף אחד לא שאל אותי”.
המציאות מבאסת מאוד. 2020 עשתה בנו שמות, יש על מה להתאבל, יש על מה לדאוג. אם עוד לא עשיתם את זה עד עכשיו, זה הזמן “לשבור את הזכוכית”, להפעיל את הכוחות היצירתיים וכל מעגלי התמיכה האפשריים. זה הזמן, לשאול את עצמנו מה שלומי? למה אני זקוקה? מי יכול לעזור לי?
אני אוהבת כל כך לחיות, שאני מתייחסת לזמן כמשאב מאוד יקר ואני שונאת לבזבז אותו. אני גרועה ב”פשוט להיות”, אבל מאומנת מאוד בקביעת עדיפויות. בשביל לבחור ולהחליט אני משתמשת במבחן האנרגיה: האם לאחר שאני עושה משהו אני מרגישה יותר טוב או פחות טוב מקודם. אני משתמשת במבחן הזה בכל מה שאני עושה. זה עוזר לי להתרחק ממקומות, מצבים ואינטראקציות שבסופן אני מרגישה מרוקנת, עצובה, מתוחה או עצבנית. למה שאני חייבת לעשות ואינו מרומם נפש, כמו סידורים וכלים, אני מוסיפה משהו “מרים” כמו האזנה למוזיקה או לספר, הרהור במשמעות החיים או ניסיון (בדרך כלל כושל) לתרגל מיינדפולנס. אם הייתה לי אינטראקציה לא נעימה, אני חושבת איך אוכל להתמודד טוב יותר עם מצב כזה בפעם הבאה.
למרות שאף פעם לא אהבתי מתימטיקה, אני חסידה גדולה של חשבון נפש. אני מתרשמת מאוד מהאמרה של סוקרטס “חיים ללא חקירה לא ראוי לאדם לחיותם”. לפני שנה בדיוק קראתי למאמר שלי לסוף שנת 2019 “לניגשים למועד ב'”. למי שאוהב לבחון את חייו, יש שני מועדים שמהווים ציון דרך ובוחן “אמצע”: יום ההולדת וראש השנה. ובארץ, שזה ממש שווה, יש לנו מועד ב’ לראש השנה שלנו: ראש השנה האזרחי, בו אנחנו יכולים באמת להתחייב בפני עצמנו לשנה טובה יותר.
חשבון נפש זה לא דבר קל. זה לדווח לעצמנו על הפער בין מי שאנחנו ומה שאנחנו עושים לבין מה שאנחנו רוצים להיות או לעשות. אם חשבון הנפש הוא אמיץ, נראה את הפער בין מה שאנחנו עושים לבין הערכים שלנו. אם לא נקבל על עצמנו את האחריות לעשות משהו עם הפער (להתאמץ לממש את השאיפות שלנו) או להשלים אתו (להוריד את הציפיות), נמצא את עצמנו באותה נקודה, עם אותה תוצאה, בחשבון נפש הבא.
יש חלקים במציאות שלא ביכולתנו לשנות, יש חלקים ששווה לנסות לשנות על ידי אקטיביזם חברתי. אבל אנחנו יכולים להשפיע על עצמנו. זה לא קל ואי אפשר לעשות את זה לבד.
ההשקעות הטובות ביותר שעשיתי בחיי, ואני עדיין עושה, הן לימודים וטיפול, שהוא גם תהליך של לימוד, כשאנחנו והחיים שלנו הם חומר הלימוד. מה שדורש טיפול ולא מטופל הופך עם הזמן להתמרמרות ולחרטה, והופך לבסוף לדבר הקשה מכל: להחמצה של חיים. החמצת החיים היא בזבוז הזמן היקר, החד פעמי והקצר שניתן לנו מבלי להגשים את הפוטנציאל הטמון בנו, במקום לאהוב, להתפתח, ליצור, לתרום וליהנות מכל אלה.
כדי ש2021 תהיה טובה יותר לנו, עלינו להסתכל למציאות בלבן של העיניים, לנשום, להחליט, לאסוף כוחות, לגייס עזרה ולעשות צעד אחד.
שנה אזרחית טובה.
אנאבלה
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
