במקביל לכל מה שאנחנו עושים, חושבים או מרגישים, אנחנו ערים בצורה קיצונית לעליות ולירידות בתחושת הערך שלנו. אנחנו מחוברים באופן מטאפורי למד תחושת ערך (מת"ע) "מכשיר" שמודד את תחושת הערך שלנו 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.

כולנו חשים, בכל רגע נתון, את התנודות בתחושת הערך, גם את הקטנות ביותר. תהיתם פעם מהם מצבי רוח? מצבי רוח הם הביטוי הרגשי שלנו לתנודות ב"מד תחושת הערך" הדמיוני שלנו.  

אם אנחנו מרגישים צורך למדוד את תחושת הערך שלנו בכל רגע ולהיות מוכנים להגן עליה, זה סימן שהיא נתונה בסכנה. האיום הוא על השייכות שלנו, שנחווה כאיום קיומי, כי אנחנו לא יכולים לשרוד בלי להיות חלק מקבוצה.

באופן מוזר, למרות שאנחנו רגישים ביותר לתחושת הערך שלנו, אנחנו לא נזהרים כשמדובר בתחושת הערך של האחר. קל לנו להתלונן, לבקר, להאשים, לזלזל או להתעלם ממישהו, מתוך תחושה של צדק ושל זכות מוחלטת למה שאנחנו צריכים או רוצים.

בהליכות שלי בפארק אני "זוכה" לשמוע אינטראקציות רבות בין הורים וילדים, ונדהמת בצער מכמות התגובות השליליות של ההורים כלפי ילדים. לרוב לא מדובר באמירות קשות או פוגעניות. כמה דוגמאות (ובסוף המאמר, האלטרנטיבה שלהן):

"עוד פעם אותו סיפור עם הנעליים!"

"אמרתי לך לא להביא את האופניים"

"אי אפשר לסמוך עליך"

"אני מאוכזב ממך"

אני דווקא רוצה להתעכב על האמירות האלה למרות שיש גם קשות ופוגעות הרבה יותר ואת כולן אני מציעה לשנות, כי הורים לא מודעים להשפעה שלהן על הילד.

הן לא קללות או זלזול מוחלט בילד, אך המסר המועבר הוא "את או אתה לא בסדר", "את או אתה מאכזבים אותי". תגובות אלה הם טפטוף של רעל לתחושת הערך של הילד, כמו שעידוד הוא טפטוף של מים חיים.

ביקורת לא בונה, היא הורסת

ביקורת לא עוזרת להשתפר, אלא להיפך. היא מקטינה את תחושת השייכות של הילד ומגבירה את רגשי הנחיתות שלו. היא מסיטה את תשומת הלב והאנרגיה שלו מהתמודדות עם משימות החיים לשמירה על הערך שלו בכל רגע, בכל מחיר.

ביקורת מתמשכת גורמת לילדים להטיל ספק בעצמם ובערכם, לשאול האם הם טובים מספיק והאם ניתן לאהוב אותם כפי שהם. פחד מפגיעה בתחושת הערך העצמית מוביל לשאלות  כגון "האם אני אצליח?", "מה הם יחשבו עליי?", או "איך הייתי?". מי שאינו פוחד לאבד את תחושת הערך שואל את עצמו "האם זה נחוץ?", "האם זה ראוי?" או "האם שווה לנסות?".

אם ביקורת היא כל כך שלילית ולא מביאה לשיפור, מדוע רבים כל כך ממשיכים להשתמש בדרך תקשורת זו, עם הילדים, בני הזוג ועם אחרים?

התשובה היא שביקורת מעצימה… את המבקר. הוא או היא מרגישים שהם אלה שיודעים מה נכון, מי לא בסדר, מה היה צריך לעשות. הם תמיד יתרצו את דבריהם בכוונות טובות, "זו ביקורת בונה", הם יגידו. זה נכון, היא בונה אותם, את תחושת הכוח, העליונות, השליטה במצב שלהם עצמם.

כשיטת חינוך, חיוביות ומיקוד בפתרונות הם דרך טובה יותר לשנות התנהגות שלילית ולעודד למידה מטעויות.

חיוביות היא הנטייה לראות את הטוב. לזהות בכל סיטואציה את מה שעובד, את מה שיפה, מועיל, מקדם, או מאפשר. חיוביות אינה נאיביות, כי אין בה התעלמות, הכחשה או הדחקה של ההיבטים השליליים של דברים או מצבים. חיוביות היא בחירה מודעת להתמקד במה שיש או במה שיכול להיות, במקום במה שפגום, מה שרע ומה שחסר.

מיקוד בפתרונות זה לחשוב על התיקון, השיפור, הלמידה, על הפעם הבאה.

כולנו צריכים לדעת שאנחנו אהובים ורצויים, שאנחנו מסוגלים, ראויים ומשמעותיים, ושהקיום שלנו משנה. ביקורת מקטינה תחושות אלה. עידוד מגדיל אותן.

מה עושים?

את הביקורת, השיפוט השלילי, תשמרו לעצמכם.

אפשר לשתוק, כי מי שטועה מקבל משוב מהמציאות. אם אתם חייבים לומר משהו, תחשבו על משהו חיובי או מנחם, או תנסחו את המשוב כרעיון לתיקון או כפתרון לפעם הבאה.

הדוגמאות שהצגתי קודם והתיקון שלהן

"עוד פעם אותו סיפור עם הנעליים!"

תיקון: "נראה לי ששווה ליצור אסטרטגיה לזכור איפה חלצת את הנעליים".

"אמרתי לך לא להביא את האופניים"

תיקון: "זה קשה יותר ממה שחשבת, מה?"

"אי אפשר לסמוך עליך"

תיקון: "כשיש רוח כדאי לחזק יותר את האוהל".

"אני מאוכזב ממך"

תיקון: "אני מאוכזב שלא חיכית לי" או "דאגתי שלא חיכית לי, כמו שסיכמנו".

זה דורש אימון, זה קשה, אבל זה שווה.

אנאבלה


מזמינה אותך לחנות ההרצאות המוקלטות שלי:

הרצאות בנושא התפתחות אישית >>

הרצאות בנושא זוגיות >>

הרצאות בנושא הורות >>