תמיד ידעתי שאהיה עצמאית. הרבה זמן חשבתי שהרעיון התגבש בגיל ההתבגרות כשקראתי את מרקס שחילק את החברה למדכאים, מדוכאים ועצמאיים. היה נדמה לי שזו הקבוצה הטובה יותר. אבל היו שתי סיבות הרבה יותר חשובות להחלטה שלי. אבא שלי היה רופא שיניים בפרקטיקה פרטית, וזה המודלינג שקיבלתי בבית על עולם העבודה. הסיבה השנייה היא שאני לא בדיוק אוהבת שיגידו לי מה לעשות, ועוד פחות – שיגבילו אותי.

כשחשבתי על להיות שכירה לא ראיתי את היציבות, הביטחון, עבודת הצוות, ימי חופשה ומחלה מסודרים, אלא רק את החסרונות. כשהוזמנתי להרצות באירועים חגיגיים של חברות גדולות לרגל קבלת קביעות של עובדים חששתי בשבילם שכלוב הזהב (או הכסף או הארד) יסגור את דלתו. גם אם הדלת לא נעולה, זה מאוד קשה לעזוב אותו.

כשביתי הייתה בגן חובה שאלה הגננת במפגש לקראת יום העצמאות, מה זה "מדינה עצמאית"? נועה ענתה ללא היסוס "מדינה שמתלבשת לבד" (התשובה, דרך אגב, לא רחוקה מהאמת, רק שהמילה הנכונה היא, למרבה הצער, מתחמשת). לא כל אחד יכול להיות עצמאי. בהדגמת תהליך אימון שעשיתי בבית הספר למאמנים במכון אדלר, מתאמנת ביקשה לעבוד על הזנקת הפרקטיקה שלה. אמרה "אני רק חייבת למצוא את המשמעת העצמית לשבת ולעשות תוכנית שיווק". עצמאי זה מישהו שצריך למצוא את המשמעת העצמית להפסיק לעבוד כל היום ולהקדיש זמן גם לדברים אחרים. בנוסף עצמאיים צריכים להבין שיש להם גם פרקטיקה וגם עסק.

אבא שלי היה דוגמא ומופת למקצועיות ואיכות ללא פשרות ברפואה, והעידו על כך אלפי מטופלים מרוצים בקריירה הארוכה שלו שנמשכה 55 שנה, הוא פרש בגיל 75 מסיבות רפואיות. הוא היה מעדיף, כמו שאומרים על שחקנים, למות על הבמה. אבל הוא המשיך לעבוד לא רק מאהבתו לעבודה, שהייתה גדולה, אלא בגלל צורך כלכלי. אבא עבד בתקופה שלא היה חובה להפריש לפנסיה.

הבנתי שמקצועיות לעילא ולעילא אינה ערובה מספקת לרווחה כלכלית. במקצוע שלי הצטיינתי, ניהול העסק היה כושל. שנאתי את כל הנושא של תמחור, גבייה, שיווק וכד' ומצאתי פתרון מעולה: לא עשיתי את זה. כל זה השתנה לפני 17 שנה כשפגשתי את עולם האימון. חברה לקורס השאילה לי סרט על התנהלות כלכלית של עצמאיים, ששינה את חיי. הבנתי שני דברים: את גודל הסיכון הכלכלי (אם מפסיקים לעבוד אין שום הכנסה) ואת הפגיעה באיכות החיים (קשה לקחת חופשות, אסור להיות חולה, רופא המשפחה שלי ד"ר זינרייך היקר, שואל אותי כשאני חולה אם לרשום לי שחרור מהמקהלה. הוא יודע שעצמאיים לא ייקחו ימי מחלה).

כשהתחלתי את הפרקטיקום כמאמנת, בחרתי לעסוק בתחום רחוק מטיפול, ובחרתי לנסות לעזור לבעלי מקצוע מעולים לעשות כסף. עבדתי עם וטרינר, עורכת דין, רופאה, מנהל חשבונות, פסיכולוגית, קונדיטור, מסדרת בתים… והבנתי שכולנו סובלים מאותם סימפטומים: חוסר הבנה שאנחנו גם עסק, חוסר ידע לגבי מה אנחנו אמורים לעשות, והכי גרוע- סלידה/בושה/פחד מכל מה שקשור לניהול העסק. כמו כל דבר אחר שאני עושה למדתי לעומק את המאפיינים של פרקטיקה עצמאית מוצלחת.

כשהקמתי את בית הספר להכשרת מאמנים במכון אדלר עם שותפתי מיה לויט פרנק, הבנו שלא מספיק ללמד מקצוע, צריך גם לצייד את הבוגרים בידע מה לעשות איתו. לשם כך בניתי יחידת לימוד לה קראנו :"היחידה העסקית", בה לומדים מודל יעיל במיוחד להקמה ותחזוקת פרקטיקה מצליחה ומרוויחה.

המודל בנוי משש תשתיות

התשתית הערכית: כוללת את החזון, מה אני רוצה לתת לעולם, ואילו ערכים מובילים את העשייה שלי. זו תשתית קריטית להצלחת העסק, הדי אן איי שלו, הסיבה לקיומו, המטרה, התשוקה… זה מה שבסופו של דבר אנחנו רוצים שאנשים ירכשו.

התשתית המקצועית: זה להיות בעל הידע והמיומנויות המקצועיות שמתבטאת בהכשרה, קריאה, השתתפות בהרצאות, עדכון, הדרכה, התמקצעות, התמחות. לא משנה כמה נשקיע בשיווק, אם השירות או המוצר בינוניים, לא ייבנה הדבר שבסופו של דבר מייצב את העסק: המלצות של לקוחות מרוצים.

התשתית האישית: כוללת התפתחות אישית, דאגה לעצמי (זוכרים שקשה לנו להפסיק לעבוד?), אורח חיים בריא וכד'. את.ה ה"מכונה" של העסק. בלי טיפול, טיפוח, החזקה, תתחיל לחרוק. בתשתית הזאת צריך לעבוד גם על תפיסות מעוותות לגבי כסף ושיווק.

התשתית העסקית: זאת התוכנית העסקית, מה המוצרים או השירותים, מי הלקוחות שלי ואיך אני מגיעה אליהם- המיתוג והשיווק

התשתית הפיננסית: כוללת תמחור, הכנסות וההוצאות, השקעות נחוצות.

והתשתית האחרונה היא הניהול העצמי: איך אני מתנהלת כדי ליצור ולטפח את כל התשתיות.

בכל שאר הזמן אנחנו אמורים לתת את השירות או המוצר ללקוחות.