להציל את הסנדוויץ’

להציל את הסנדוויץ’

אנאבלה שקד

השפעת סדר הלידה על עיצוב האישיות ועל החיים של הילד היא מכרעת.

לכל מיקום בסדר הלידה יש יתרונות וחסרונות,

כדאי לשים לב לכולם, אבל יותר מכל – לילד האמצעי – ילד הסנדוויץ’.

אדלר היה הראשון שראה את ההשפעה המכרעת של האחים והמערך המשפחתי: סדר הלידה, הפרש גילאים ומין הילדים על התפתחות האישיות של הילד.

השבוע, בז’ורנאל הבינלאומי לפסיכולוגיה אינדיווידואלית התפרסם מאמר הסוקר 200 מחקרים אשר מאשרים את הנחותיו של אדלר.

איך זה עובד? קודם כל זו הסתברות, לכן, אם בזמן קריאת שורות אלה תחשבו “אני לא כזה” או “אחותי לא כזאת” קרוב לוודאי שאתם צודקים, אבל אם תסתכלו סביב תוכלו גם להבחין שזה בדרך כלל ככה.

לאור המערך המשפחתי, לומד הילד בגיל מוקדם מאוד, מי הוא. הוא משווה עצמו לאחים שלו והוא מגדיר ומחליט, מה הוא יכול או לא יכול, במה הוא טוב או לא.

איך זה עובד?

הבכור מגיע לעולם, ואליו נישאים כל העיניים והלבבות. בכור שהוא בריא בגופו ובנפשו, בדרך כלל ימלא את ציפיות הוריו. לכן, לפי בחירות הבכור נוכל לראות מה חשוב להורים.

בכורים הם בדרך כלל אחראיים, רציניים, ממושמעים (יחסית). רוב הרופאים והטייסים –  בכורים.

השני מגיע לעולם, מתבונן – ולוקח את מה שהראשון השאיר לו. אם הבכור תלמיד טוב ואחראי, סביר להניח שהשני יבחר להיות שובב וחברותי. אם הבכור ויתר על הבכורה, השני יכול לקחת אותה. אחים או אחיות נוספים הם שחקנים נוספים שמשתתפים בשוק התכונות. כמו כן, יש מקום מיוחד לילד עם צרכים מיוחדים, ילד חולה או מחונן וכד’.

כשמסתכלים על משפחה, ניתן לראות כמה שונים בדרך כלל הילד בכור והילד השני (שהרבה פעמים הופך אחר כך לאמצעי).

היות והחברה שלנו מאוד תחרותית, אחים יבחרו לרוב לא להתחרות באותם תחומים. זאת אומרת, שההשפעה העיקרית של האחים על עיצוב האישיות של הילד היא תיחום תפקידים, ההופכים לסגנון חיים (אישיות), וחבל שכך, כי ילדים זקוקים להתאמן בהרבה תפקידים: להיות נועז, להיות זהיר…

במשפחות לא פונקציונאליות (פתולוגיות) הבכור סופג את רוב הפתולוגיה המשפחתית.

במשפחות מתפקדות ובריאות (יחסית) – הילד אמצעי מתמודד עם הקושי הכי גדול. למה?

הפיכתו לסנדוויץ’ משאירה אותו במקום בעייתי מאוד. הבכור מגשים את ציפיות ההורים. הצעיר הוא חמוד נורא. מה נשאר? הדבר מחריף אם הבכור והשני הם מאותו המין. במידה והאמצעי ממין שונה, המקום שלו מיוחד בזכות זה.

מה מאפיין ילדים אמצעיים?

הם בדרך כלל מרדנים, מאתגרים גבולות וחוקים, יש להם חוש מפותח מאוד לצדק שמתבטא בהוגנות (הכל צריך להיות פייר) ו/או בקורבנות (זה לא פייר!). האמצעיים משתדלים מאוד,  משום שעליהם להשיג מתחרה שיצא הרבה לפניהם למרוץ… סיסמתם היא סיסמת חברת ההשכרה אוויס:

We try harder”

ילד שמקומו במשפחה לא טוב, וחושב שהוא אינו מסוגל, לא ינסה. ילד שלא מתנסה מאבד את הביטחון ביכולת שלו ופוחד עוד יותר לנסות. הוא נסוג לאזור בטוח שבו אין איומים על הערך שלו. למה ללמוד? הרי אני לא אצליח.

כשאמצעי לא מוצא את השייכות והערך שלו, הרבה פעמים עלול להפוך לילד ה”בעייתי”: לא לומד, נושר ממסגרות, לא משרת בצבא בגלל קשיים או בעיות הסתגלות, יותר נטייה להתמכרויות, וכך הוא יותר ויותר משתכנע בחוסר הערך שלו, שהוא סובייקטיבי כמובן ונמדד יחסית לאחיו.

מה עושים?

שמים לב שלכולם יהיה מקום וערך, לא להתעלף מהבכור (שהוא נהדר) ומהקטן (שהוא מקסים)- להתייחס בצורה שוויונית. להגביר את תחושת השייכות של כולם על ידי שיתוף, התייעצות בקשת עזרה ועידוד.

כדאי לבדוק אם “במקרה” יש לנו ציפיות גבוהות מדי, או ספציפיות מדי מהילדים- כשזה כך, מי שלא חושב שיצליח לממש אותן-  מתייאש לגמרי. כדי לקבל ילד מוצלח במיוחד אנו עלולים להקריב ילד אחר. המחיר גבוה מדי.

ללכת לטיפול משפחתי או להדרכת הורים, ולהתחיל את הטיפול בהעלאת בעיות שיש לנו עם כל הילדים, על מנת שהוא לא ירגיש שהוא הבעייתי במשפחה. להיות בעייתי זה תפקיד, צורה של שייכות, ועלינו להושיט יד ולנסות להוציא אותו מהגבולות של התפיסה שלו לגבי עצמו ולגבי החיים. אני פחות ממליצה על טיפול פרטני לילד, אשר מקבע ומדגיש את המקום הבעייתי שלו במשפחה. לגישה הזו קוראים גישה מערכתית, הבעיה שלו היא בעיה של המערכת.

אנו רוצים להגדיל את דרכי הפעולה של כל הילדים: לאפשר לטוב להיות גם שובב, לאפשר לשובב להיות אחראי. האדם המאוזן, הוא כזה שיש לו הרבה חופש בחירה. איך בא לידי ביטוי החופש? ביכולת להגיב למציאות על פי דרישות המצב.

אנו מתייחסים לזה כ”שוק התכונות”.

עלינו להתחיל לאפשר שוויון הזדמנויות, לפנות לכולם בבקשת עזרה, לאפשר לכולם את כל התכונות. דרייקורס קורא לזה “לשים את הילדים באותה סירה”. במקום לומר “איזה ילד טוב אתה שערכת שולחן”, נאמר, “איזה כיף שהשולחן ערוך”. הוא קצת ייעלב – “אני ערכתי אימא, לא הוא” נענה “לא חשוב מי, כיף שערוך”.

נבקש שוב ושוב גם מהילד האיטי לעזור – מתוך אימון תתפתח היכולת. נראה לו שתרומה שלו חשובה, שהוא נחוץ, שלא מוותרים עליו, וגם לא מוותרים לו.

כך, גם נצמצם את הרווחים של ה”טוב”, הרי שווה להיות מלאך רק כשיש שטן לידך…

באופן כללי, למריבות בין אחים יש שתי מטרות. האחת היא לשאת ולתת על רצונות סותרים. הוא רוצה ערוץ אחד והיא ערוץ שני. הם צריכים להסתדר- אל תרוצו לקנות 3 טלוויזיות. המטרה השנייה של המריבות היא לקבע תפקידים במערך המשפחתי.

אני ממליצה שלא להתערב במריבות. במידה ויש מכות, אם הילדים הם לא שווי כוחות, צריך להפריד פיזית אך לא להתערב בתוכן המריבה: לא להתעסק עם  מי התחיל, מי המשיך, מי אשם… במקביל, לנהל שיחה משפחתית על מה עושים כשכועסים, בלי ידיים. ותמיד: להגביר את תחושת המקום והערך של כולם. הילד שמעסיק אותנו יותר מרגיש פחות שייך.

לא להשוות בין אחים, זה מגביר את היריבות. השוואה, בין אם היא שלילית (“אחיך לא משאיר בלגן בחדר”),  ובין אם היא חיובית “אתה תמיד אוסף, לא כמו אחיך”. במקום להשוות תארו מה אתם רואים, מה אתם מרגישים, ומה יש לעשות: “אני רואה מגבת על הרצפה, זה מרגיז אותי, המגבת צריכה להיות בסל הכביסה”.

באמצעות פעולות אלה, אתם עשויים להושיט יד לילד שקשה לו עד כדי כך, שהוא בוחר לוותר על על ניסיון ומאמץ להצליח.

 

כל הזכויות שמורות © הרשות נתונה בזאת להעתיק, להפיץ ולהעביר את התכנים תחת התנאים הבאים:

• יש לתת קרדיט ולייחס את הכתוב באופן שצוין על ידי היוצרת.

• אין להשתמש ביצירה זו לצרכים מסחריים.

• חל איסור מוחלט לשנות, לעבד או להוסיף על יצירה זאת.

• שים לב – בכל שימוש חוזר או הפצה, עליך להבהיר לאחרים את תנאי הרישיון של יצירה זו. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא על ידי הוספת קישור לעמוד אינטרנטי זה.