חנוכה

 שני סיפורים בהשראת חג החנוכה

א’

…בלב הים, בלילה סוער, קצין בכיר על אנייה גדולה של צי ארה”ב  מבחין באור ספינה אחרת במרחק מסוכן מספינתו. הוא לוקח את מכשיר הקשר ובדחיפות מצווה: “שנה נתיב 60 מעלות צפונה! – עבור” בתשובה, קול צעיר בקשר עונה: “שנה אתה! – עבור” כעוס, הוא צועק אל המכשיר הקשר:” אני גנרל ג’ונס, שנה נתיבך מיד, זו פקודה- עבור” מיד נשמעת התשובה “אני רב”ט סמיט:. שנה אתה! – עבור”. המום, הוא צורח “אני מפקד הספינה ויקטוריה, זוז מיד!”. “אני המגדלור”, עונה בשקט הרב”ט… (מקור לא ידוע).

 החיים מלאים סערות, כשם שהם מלאים ימים בהירים, (הנשכחים בדרך כלל בזמן סערות).

אנו יכולים להיות כספינה המיטלטלת מנסיבות, מאנשים, מהורמונים

ואנו יכולים גם, לאט לאט, לבנות מרכז פנימי הנשאר יציב (פחות או יותר) מול נסיבות חיינו.

ממה בנוי אותו מרכז? אצל אנשים שונים התשובה שונה

אני מאמינה, כתלמידה של אדלר וממשיכיו, שמרכז יציב נבנה באדם, כשהפוקוס שלו הוא לא – הוא עצמו.

המרכז של האדם אשר אינו מטולטל מאנשים ונסיבות הוא במשהו שהוא גדול ממנו עצמו: העקרונות שלו, היעוד שלו, האנושות, כדור הארץ, אמונה בכוח עליון וכד’

כשאדם ממוקד בדברים אלה הוא עסוק בשאלות הבאות: מה נדרש לעשות? איך אני יכול לעזור? איך לאהוב יותר? ולא בשאלות “איך אני?” האם אוהבים אותי?” “האם אני טוב?” “הכי טוב?” וכד’.

אדם כזה מפתח תכונות כמו אחריות, הגינות, נעימות.

למרות שהוא לא עסוק יתר על המידה בעצמו, הוא מתחיל להיות ולהקרין משהו שאנשים אחרים נמשכים אליו. הוא הופך להיות מגדלור.

הוא חווה פחות פחד ויותר מחויבות למה שהוא מאמין, יותר אהבה.

ב’

 לפני הרבה, הרבה שנים,  בממלכה רחוקה. חי מלך טוב. למלך  היו שלוש בנות. חייו עברו בנחת ובעשייה למען עמו. כשהרגיש המלך שסוף חייו קרב, התלבט למי מבנותיו יירש את כתר המלכות. הוא כינס אותן והטיל עליהן משימה: “מי שתיטיב למלא אותה, תזכה להיות היורשת: כל אחת מכן מתבקשת למלא את אחד מחדרי הארמון”. מופתעות מקלות המשימה יצאה כל אחת לדרכה. הראשונה מלאה את החדר בחול, אך ככל שהתאמצה, פינות תקרת החדר נותרו ריקות ככל שהחול הלך ושקע. השנייה הביאה קש: מלאה והידקה, הוסיפה והידקה, אך ככל שהתאמצה החדר לא התמלא. האחות השלישית הדליקה  נר, והאור מילא את כל החדר. היא הוכתרה כמלכה*

 ברגע לידתנו מצטרף אלינו מלווה נאמן: האין, החסר. הוא כל מה שלא. מה שלא כפי שאנו רוצים, הוא כל מה שאיבדנו, כל רגעי הבדידות, החובות, האכזבות, כל הריקנות.

יש כאלה שמנסים למלא את החסר על ידי השכלה, סטאטוס, רכוש, ריגושים

יש כאלה שממלאים אותו בקיטורים, ובלי מישים מגדילים אותו

יש כאלה שמשתמשים בחומרים אשר משכיחים לרגע את קיומו

יש כאלה שמתכחשים לגמרי למציאות, ולאין איתה

 אותו חסר, אותו אין, לא נעלם אף פעם. אבל בידינו נמצאת היכולת, להדליק אור. האור שממלא את החלל בלי להעלים אותו. החתונה, ההשלמה בין היש והאין, הקבלה של החיים כפי שהם וההבנה שהיש והאין משלימים ונותנים משמעות זה לזה.

 *את הסיפור הזה שמעתי מפיה של ליה נאור, טבע-תרפיסטית, שאמאנית ומספרת סיפורים.

 2006