ריחוק משפחתי? רק כמוצא אחרון

משפחת המוצא היא נקודת ההתחלה שלנו, הבסיס שממנו אנחנו יוצאים אל העולם, ובמקרה הטוב היא מקום בו ניתן לחזור אליו להיטען, להתעודד, להיתמך בעת צרה, ולקבל ולתת אהבה. אבל זה לא תמיד ככה. עבור רבים משפחה היא לא מקום בטוח ונעים, אלא מקום עצוב, מתוח, מאיים ומסוכן. מקום בו מתעמתים ונפגעים, מקום של תחרות, של עוינות, של התחשבנות, ועוד.

לא כל משפחה מצליחה ליצור מפגש בריא, נעים ומזין… ובכל זאת, משפחה לא בוחרים ודם סמיך יותר ממים. סמיך מאוד. יש בקשרי דם מחויבות עמוקה, גורל משותף. 

במשך השנים פגשתי בקליניקה ומחוצה לה הרבה אנשים עם יחסים מורכבים עם משפחת המוצא. אנשים שונים מתמודדים בצורה שונה עם המציאות הזאת, בהתאם לאופי שלהם, לערכים שלהם, לכוחות הנפש הזמינים להם, לקיומן או אי קיומן של מערכות תמיכה חלופיות.

לפעמים אנשים מבקשים ממני לעזור להם להתרחק או להתנתק ממשפחת המוצא, לעתים היו רוצים שהם יבינו, שהם ישתנו.

פגשתי הרבה הורים שילדיהם התרחקו או התנתקו מהם וקשה לתאר את כאבם. חלקם סיפרו לי שהבנים או הבנות אמרו להם שהמטפל או המטפלת שלהם ייעצו להם, למען בריאותם ושלמותם הנפשית, להתנתק מההורים. אני יכולה להסכים לבחירה כזאת רק כאופציה אחרונה.

הסטודנטיות שלי לפסיכותרפיה מספרד שאלו אותי לא מזמן: ומה האופציות האחרות?

הרהרתי בשאלה זו, ושמתי לב שאני עובדת עם מודל בן ארבעה שלבים להתמודדות עם מערכות יחסים מורכבות, במיוחד מול משפחת המוצא, שלנו או של בן או בת הזוג שלנו.

השלב הראשון הוא להבין את החלק שלנו ביחסים, ולשנות אותו.

למשל, מטופלת שלי שסבלה מהביקורתיות שבמשפחת המוצא שלה, הבחינה שגם היא מבקרת האחרים ומצטדקת כשמבקרים אותה. היא הבינה שהיא חלק ממה שמפריע לה, שזה לא תורם ואפילו מזיק ליחסים, והחליטה להפסיק לעשות את שני הדברים. כשביקרו אותה היא ענתה בצורה עניינית, היא ביקשה סליחה ולקחה אחריות אם טעתה והפסיקה לבקר אותם. האווירה במשפחה השתפרה לאחר זמן מה. בלי שידברו על כך, ירדה כמות הביקורת בצורה מרשימה.

כל מי שנמצא במערכת יחסים הוא חלק ממובייל. כשחלק אחד זז, החלקים האחרים נעים גם כן.

השלב השני הוא לשתף ברגשות ולבקש בקשות

למשל, מטופל שבביתו נהגו לדבר על סצנות מילדותו שהביכו אותו, שיתוף את משפחתו שזה מוריד את תחושת הערך שלו. הם טענו שהכל בצחוק, אך הוא הבהיר שהוא מתקשה לצחוק איתם ומבקש להפסיק. אנשים סבירים נענים לבקשות סבירות. זה לא קורה בבת אחת, וכשיש שינוי לטובה חשוב לחזק אותו על ידי עידוד והבעת תודה והערכה.

כדאי ללמוד להגיד: “זה לא נעים לי”, “זה מפריע לי” “זה פוגע בי”, “אני מבקשת לא להעיר לי על המשקל”…

אם לא היה שינוי בעקבות הפעלת השלבים הקודמים מגיעים לשלב השלישי

Safe and closeהשלב השלישי הוא לשמור על עצמנו כשאנחנו קרובים.

במקרה זה ממעיטים במפגשים או נפגשים “כשצריך”, כדי לא לפגוע ולא להתנתק. אנחנו מודעים למוקשים ולמצבים שעלולים לפגוע בנו, ומגיעים מוכנים עם “מגן” או שריון נפשי. זו יכולה להיות מנטרה, נשימות, בקשת עזרה מאדם אחד בחדר שיחייך אלינו או ייתן לנו יד. במקרה זה כנראה נמעיט במפגשים וביקורים, אך לא ננתק קשר, ונחווה את קיומה של המשפחה.  זה דורש הבנה שזה המצב, שמשפחתנו לא יכולה לתת לנו את מה שאנו מבקשים מחוסר הבנה או חוסר יכולת, וקבלה- ככה הם, והם עדיין המשפחה שלי. לוקחים אחריות על עצמנו.

השלב הרביעי: ניתוק

רק אם כל השלבים האלה לא עוזרים, ואנחנו עדיין נפגעים, מודרים, נלעגים או מבוקרים מאוד, אולי נבחר בריחוק או ניתוק. זה דבר קשה לעשות ופוגע, אבל הוא אפשרי ומוצדק במקרים שבהם קיום הקשר גובה מחירים בלתי נסבלים. מניסיוני, אם עושים את השלבים הראשונים, זה קורה לעתים רחוקות.

כשמתנתקים מאיתנו:

מהצד השני, שאלו אותי אנשים רבים: ומה אני יכול לעשות אם התנתקו ממני?

לא כל ניתוק ניתן לאחות. בגלל שניתוק זה דבר כל כך קשה, המנתק צריך להצדיק את עצמו על ידי הפיכת משפחתו ל”רעה”, וגם יוצר ריחוק נפשי כדי שזה לא יכאב מדי, ושכנוע פנימי ש”עדיף בלעדיהם”.

במקרה של משפחה שרוצה להציע לחזור לקשר צריכים להתקיים שני שלבים:

השלב הראשון היא המוכנות להבין ולהכיר את הפגיעה שנעשתה בעבר, להביע צער או לבקש סליחה. השלב השני הוא המוכנות לשנות את מה שבלתי נסבל עבור המתנתק.

יש מקרים בהם למתנתק יש ציפיות או דרישות לא הגיוניות, כלכליות או אחרות, ומעמיד תנאים שקשה ואף לא בריא לעמוד בהם. כל מקרה דורש טיפול באופן ספציפי.

שנתחיל את 2021 עם קרבה חברתית ומשפחתית