הכנות לח(ג)יים…
ליה נאור
משום מה כשאומרים אנשים שהם בהכנות לחגים יש אסוציאציה לשופינג או בישולים.
מה ההכנה האישית /פנימית הנדרשת מאיתנו בתקופה הזאת?
התבוננו מסביב. הטבע יודע להתכונן: האדמה הגיעה לשיא יכולתה להכיל את היובש, הסדקים מעמיקים. והאדמה מנסה לשמור על הזרעים בתוכה – נותני החיים.
אפשר כבר להבחין בפריחה של החצב, והתקדמות העונה עפ”י מיקום הפרחים על הגבעול האציל.
באוויר יש ריח שונה, הטמפרטורה אחרת. אנחנו כבר מתכסים בלילה… משהו קורה, משתנה..
ובזמן הזה היהדות מבקשת מאיתנו לקחת פסק זמן, זמן להתבוננות ועצירה.
איך נכון לעשות פסק זמן?
לעיתים הקושי להפסיק הוא הקושי בחוויית ה”ריק” שמהדהד המקום הזה. האם הריק הוא “אין”. האם אין שמש רק כי לילה? האם אין צמחים באדמה רק כי עוד לא נבטו?
בוודאי שלא אבל הריק הזה מפחיד, בעיקר כי הוא מלא! הוא טומן בחובו את כל האפשרויות. ואז אנחנו נבהלים ומייד חוזרים למוכר, לעשייה ולהרגל ולאוטומט.
אנחנו בתקופה שלא ניתנת להגדרה. עוד לא השנה הבאה וכבר לא השנה שחלפה. אז איפה אנחנו? אנחנו במקום המפחיד הלא מוגדר,שבו הכל אפשרי!
אני חושבת שההכנה הטובה ביותר לפסק זמן הזה טמון ברמב”ם בהלכות תשובה
הרמב”ם מגדיר את תהליך ההכנה בזמן הזה. (מה שאנחנו מכנים התנקות, מירוק,כפרות, קרבן)
ישנם ארבעה שלבים לתשובה:
- המודעות שעשיתי מעשה שלא טוב (שאינו מתיישב עם מערכת הערכים, המוסר שלי. שפגע בי או באחר, שלא מדויק להוויה שלי ועוד..) כאן לעניות דעתי נדרש מאיתנו האומץ לגעת, לראות ולהיות מודע לכאב, לחוסר השלמות, ל”איכס”
- בשלב הזה עלי להודות במעשה. אני כאן לוקח אחריות ומחבר את הדבר אלי. “זה אני פישלתי…”
- שלב החרטה
המקום העמוק של הצער. נקודה שלא ניתן לתקן אותה ועל כן יש בה כאב. כאן אנו צריכים להוציא את ה”איכס”. זה תהליך קשה וכואב. ההתנקות לא מגיעה בבגדים לבנים ומילים יפות. היא מגיעה כהקאה, כלידה. ואז יש חלל – ריק! החלל הזה מתמלא ע”י הקרבה.
במשחק כדור-רגל מי שפישל יוצא מהמשחק. כך גם אצלנו. אבל כאן ניתנת לנו הזדמנות שנייה, ויכולת להתמיר את ה”חטא” במצווה. זה “פשוט” רק צריך להחליט על מה אתה מוותר. מה אני מוכן להקריב. בד”כ התשובה היא שום דבר.
פעם ויתר האדם על הבהמה האהובה שלו שטיפח שנים, איתו חרש את השדות, חלק ממנו.
רק ההקרבה/ ויתור מתמירים ברמת הרוח את המעשה ללימוד, למשהו נעלה יותר. (שרש הקרבן הוא קרב) ואז יש הרגשה ששוב אנו קרובים לאלוהים. (הוא תמיד שם, אבל לנו יש הרגשה של התרחקות כשאנו מועדים) - השלב האחרון הוא לבקש סליחה. כאן העניין כבר לא ביני לבין עצמי אלא אני מפנים ומוציא את ה”שיעור” מול האחר. כאן מידת הדין הופכת למידת החסד ויש התעוררות של חמלה.
חברים יקרים, בואו נבחר לחיות ביותר מודעות בחיינו. בואו נכיר את המעידות והמגרעות ככר מופלא להתקדמות וצמיחה. בררו במה נכון לכם להתמקד ומהו הויתור שהינכם מוכנים לעשות שם, החם והחמלה כבר יגיעו.
מי ייתן ונהיה בחמלה עם עצמנו והסובבים. שנראה את שיעורי השנה הקרובה כברכה לצמיחה ולמידה.
אהבה, ליה נאור MA תרפיה בטבע ומסעות למדבר
ראש השנה תשס”ח