בסוף מרץ נראה לי סביר לטעון שבסתיו כל זה יהיה מאחורינו. במציאות אלטרנטיבית (נורבגיה) זה יכול היה לקרות,
אבל  זה לא קרה. עכשיו נראה שזה ייקח הרבהההה זמן, ולא רק זה… גם אז לא הכל (או הכל לא) יחזור להיות כפי שהיה.

אחד המאפיינים הייחודיים של האדם הוא היכולת לנוע אל מעבר להווה. תנועה זו יכולה לגרום סבל, שכן חרטה או טינה על העבר ודאגה לעתיד לא מאפשרות לנו להיות, שלא לדבר על למצות, את מה שיש בהווה. אבל שימוש מועיל ב"מסע הזמן" יכול להעשיר את חיינו ולמקסם את האפשרויות שלנו:
מהעבר- להפוך את הקושי למשאב באמצעות למידה וחמלה.
מהעתיד- ציפייה ותקווה דרך חיפוש משמעות וקביעת מטרות.
וההווה?
להתמקד ברגע, להתבונן ולהתפלא מהשפע שיש (כן, עדיין הפרחים פורחים והילדים מחייכים) לפתור בעיות ולהשקיע את הזמן בצורה מועילה: לעבוד, ללמוד, לאהוב, לטפח יחסים, להעשיר את עצמנו ולטפח יחסים, גוף ונפש.

יש שני תרגילים פשוטים אך עוצמתיים שעוזרים במשימה זו-

ליצור שתי רשימות:

  1. הוקרת תודה על היש.
  2. מה שאני מרוצה מעצמי באותו יום (לפחות 10 דברים).

כל הלמידה הנחוצה תנבע מהרשימות האלו.

בניגוד לקוסמים אומר בביטחון- Try it at home.

אנחנו באירוע שהוא גם אקוטי וגם מתמשך. אסטרטגיה של הפסקה, המתנה תוך השלכה לפח של כמה חודשים אינה בחירה טובה.
זו עצירה שהפכה לתקיעות שמעלה ריחות של עובש וייאוש. אי עשייה זה דבר מחליש ומנוון מאוד ועשיית יתר יוצרת עייפות וסטרס. לא רצים מרתון באנרגיות של ספרינט.

אז החלטתי לרכז את אתגרי הקורונה ואת האפשרויות שהיא מביאה, עם טיפים למינוף אישי, משפחתי וחברתי.
אפשר להתאבל, ולרחם על עצמנו (כי מי ירחם אם לא?). אפשר להתמרמר ולקטר. בעוד כמה שנים תוכלו לספר לעצמכם ולהגיד לאחרים "הכל בגלל הקורונה", אף אחד לא יבוא אליכם בטענות.
אבל מה אם נחליף את זה ב"הכל בזכות הקורונה"?.