“אתגר ההורות”

הורים רוצים שילדם, לכשיגדל, יהיה בעל ביטחון עצמי, עם דימוי עצמי חיובי, עצמאי ואחראי, חברותי, מסופק, מממש את עצמו ומהווה תרומה לאחרים, ומתייחס לזולת בכבוד… ואם יכולנו… היינו יוצרים את כל זה עבורו במטה קסם: מעניקים לו את כל מה שהוא צריך כדי להיות חופשי ומאושר אלא שהתפקיד שלנו הוא להעניק את התנאים הטובים ביותר שבהם יוכל הילד לבחור את אופיו ודרכו כך שיהיה לו ולאחרים טוב.

אתגר ההורות מורכב משלוש משימות:

1. לאפשר תחושת שייכות, פיתוח תחושה חברתית ואימון לשיתוף פעולה. תחושת שייכות היא המתנה החשובה ביותר שניתן להעניק לילדינו: יש לי מקום, יש לי ערך, אני משפיע על מה שקורה לי, הקיום שלי משנה. ניתן לפתח תחושת שייכות על ידי שיוף, התייעצות, בקשת עזרה ועידוד.
2. פיתוח תחושה חברתית (על כך מאמר נפרד)
3. אימון לשיתוף פעולה. השילוב של אהבה וגבולות בא לידי ביטוי בשלושת המרכיבים של הנוכחות ההורית, על פי חיים עומר.

ילדים זקוקים להורה הנוכח הן כאינדיבידואל, והן כממלא את התפקיד ההורי. לנוכחות הורית 3 היבטים:

1. על ההורים לפתח ביטחון עצמי וערכי, לזהות את רצונם ולהגדיר את גבולותיהם.
2. על ההורים להיות מסוגלים לנקוט בפעולה יעילה. חוק או כלל אמורים לענות על צרכי המציאות, והפרתם אמור לגרום לתוצאות בלתי נעימות. על ההורים לוודא שיש ביכולתנו לדאוג לקיום הכללים שקבעו.
3. עליהם להרגיש שמאמציהם נתמכים, ולא מעורערים על ידי אחרים.

ההורה כאינדיבידואל עצמאי:

ילד ילמד להתחשב, לתרום, לכבד אחרים ולדחות סיפוקים רק אם יראה את הוריו מכבדים את עצמם, משתפים אותו ומבקשים ממנו עזרה. הורים שמונעים מילדיהם לתרום נכנסים למעגל השחיקה: נתינה שמעל הרצון ומעבר ליכולת שלנו, אשר מעוררת ציפיות לתודה ולהערכה, ציפיות שגוררות בהכרח אכזבה, מפני שאם אנו מזלזלים בצרכים שלנו, גם אחרים נוהגים כך כלפינו. אז נוצרים כעס ותסכול, המובילים להתפרצות. תשושים, אנו חווים אשמה כלפי אלה שפגענו בהם, ואכזבה מעצמנו (בושה) על התנהגותנו. בניסיון לתקן את “הנזק” אנו יוצרים פיצוי: נתינה שמעל ומעבר, וכך מתחדש המעגל… בנוסף לשחיקה שלנו, אנו חוטאים לילדינו, מכיוון שנתינה שמעל ומעבר לא מאפשרת להם לפתח נתינה, התחשבות ודחיית סיפוקים, ויתרה מזאת, לא מאפשרת לילדינו לפתח “אינטרס חברתי” שהוא הבסיס לבריאות נפשית וסיפוק בחיים.

אינטרס חברתי

לאדם נטייה (ויכולת) מולדת לחיי חברה ושיתוף פעולה. להיות אנושי = להיות חברתי. לילד פוטנציאל מולד להיות ידידותי, נדיב, מתחשב, משתף ומשתתף, מפני שהאינטרס האישי והאינטרס החברתי חופפים. אדם בריא בנפשו יודע זאת. היכולת המולדת לפתח אינטרס חברתי זקוקה לטיפוח ועידוד כדי שלא תתנוון. אינטרס חברתי היא תרופה טובה נגד רגשי נחיתות. במקום השוואה- שותפות ועשייה. בעל אינטרס חברתי אכפת לו באמת מאחרים ומהסביבה: מטרותיו קשורות באותה מידה בהווה ובעתיד, בו ובאחרים. משתף פעולה ולא רוצה לקדם את עצמו על חשבון אחרים. מתמקד בכישורים שלו, הגשמה והבאת תועלת לאחרים. אדם בעל אינטרס חברתי לוקח את האחריות לעצמו על עצמו- הוא משתמש בתוצאות “בצד המועיל של החיים החברתיים”

אינטרס חברתי = בריאות נפשית

היכולת לפעול

קובעים גבול או חוק, מסבירים אותו פעם אחת ואז נוקטים פעולה יעילה ליישם את החוק מצד אחד, ומלווים את הפעולה בדיבור תומך ואמפטי: “היית רוצה לראות עוד תכנית אבל עכשיו אנחנו מתקלחים” “אתה כועס” “זה לא נעים”. רצוי לא להרבות בדיבורים. (ישנו מאמר נפרד על גבולות: משמעת ללא עונשים)

תמיכה חברתית

עלינו כהורים לכבד ולתמוך בבן הזוג, בהורים אחרים, בגננות ומורים. חילוקי דעות יש לדון בצורה רצינית ולקבל החלטות על מדיניות. למשל מדיניות לגבי טלוויזיה, סדר, שיעורים וכד’ ולקבל החלטות על יישומם בפועל בבית. לעתים הורה אחד מייצג את הגבולות והשני את ה”אהבה” על ידי ויתור ועיגול פינות. פעם שאלתי את סבתי החכמה אם אוהבים יותר את הילדים או את הנכדים, והיא ענתה: “את הילדים אוהבים יותר. את הילדים אוהבים כל כך, שאתה מקנה להם משמעת”.

ביבליוגרפיה:

• זיוית אברמסון: לומדים זוגיות 2005
• חיים עומר: שיקום הסמכות ההורית 2000